No products in the cart.

No products in the cart.

No products in the cart.

הפסיכולוגיה של הפופ: שני מוזיקאים עושים דרכם חזרה

ביורק היא מהדמויות היותר ייחודיות במוזיקה הפופולארית של העשורים האחרונים. מרק קנופלר הוא אינדיבידואליסט שאת עיקר תהילתו והונו בנה דווקא כמנהיג להקה. הצפייה בדיוקנאות שלהם מעלה שאלות מרתקות על מופנמות ומוחצנות, שמרנות מול חדשנות, ועל הקשר בין מבנה אישיות זה או אחר לבין התוצאה האמנותית אליה מגיעים האמנים.

צבעוניות מתפוצצת

הסרט על ביורק הוא החדש ביותר, ונוצר במקביל לתערוכה שהוקדשה ליצירתה ולדמותה, ב-MOMA בניו-יורק בשנה האחרונה, והייתה רטרוספקטיבה של פועלה עד אלבומה האחרון, כולל. הצבעוניות העזה של כל היבטי היצירה הביורקית מתפוצצת על המסך: בנופים, בעיצובי התלבושות והקליפים, בהפקות הבימתיות שלה, בכל פרט אסתטי שנוגע לעבודתה. ביורק מעידה שהגיוון המשגע, סגנונית ותוכנית, שכה אפיין את העשורים הראשונים לעבודתה, בא דווקא מתוך הרצון לפרוץ את גבולות המופנמות והביישנות הטבעית שלה. הגיוון והדמויות, מסתבר, במקרה שלה ולא רק (למשל גם אצל דיוויד בואי הצעיר), נולד לא רק מתוך סקרנות ומניפת הבעות עשירה במיוחד, אלא גם כאמצעי לעקוף חרדות, חוסר ביטחון, וקושי להתמודד עם חשיפת יתר.

מרק קנופלר
מרק קנופלר


קנופלר הולך מבחינה אמנותית בכיוון ההפוך לחלוטין, לכאורה: בניגוד לחדשנות שמאפיינת כמעט כל שלב ומרכיב אצל ביורק, אצלו מלכתחילה היצירה והדמות נבנו על מסורתיות ועל שמרנות. בשיא ימי הדיסקו והפאנק, בסוף שנות השבעים, קנופלר הציע רוק ששב לשורשי הבלוז והפולק שלו. אבל גם הוא כנראה יודע משהו על המבוישות הביורקית. למרות שהוא מרואיין מרתק, מאוד קשה לו להישיר מבט למצלמה והקושי בולט עוד יותר כשרואים בסרט את היסטוריית הבמה שלו – מההופעה הראשונה של "דייר סטרייטס" בטלוויזיה הבריטית ב-1978 עם להיטי "סולטני הסווינג" ודרך כל הופעות הענק והבמות היותר אינטימיות.

הצופה והנצפה

קנופלר מלא ביטחון כשהוא מנגן בגיטרות שלו, אבל מובך לחלוטין ומתקשה לייצר קשר עין כשהוא שר. והוא גם מפענח עבורנו חלק מהסתירות הללו: "כשאתה כותב שירים עיקר התפקיד שלך הוא להיות צופה, ואז פתאום, בגלל השירים שלך אתה עולה לבמה, ופתאום אנשים הופכים להיות אלה שמביטים בך. זה ממש היפוך תפקידים". הוא נפרד מדייר סטרייטס לפני יותר מ-20 שנה. לדבריו, אין לו כוונה לאחד את הלהקה בעתיד, כי זה יחייב אותו ל"סדר גודל אחר של פעילות" וגם כי "אצטרך לבחור שירים בהופעות כדי לרצות את הקהל" – גישה נדירה אצל מי שהוביל להקת רוק ענקית ובעידן הפוסט-אידאליסטי מסרב לשוב ולקטוף את פירות המותג שלו.


זוגיות ואמנות

אצל ביורק חלק ניכר משיתופי הפעולה נבעו מעירוב כמעט מוחלט בין הזוגיות לאמנות. רוב אלבומה האחרון והחזק, "וולניקורה", מוקדש לקינות על הפרידה מבן זוגה ואבי בתה, האמן מאת'יו בארני. הוא עצמו אינו נוכח בסרט עליה. אבל האמן סטפן סדנאווי, עוד אקס של ביורק, מנתח נהדר את הקליפים שיצר איתה בשנתיים שהיו זוג. אבי בנה הבוגר, שילדה בהיותה נערה, היה שותף וחבר יחד איתה בלהקה השנייה והמהוללת שלה, ה"שוגרקיובס".

היא מתארת בסרט את המסע הפנימי שערכה לקראת האלבום האחרון: במקום להמציא עולמות חדשים במפגש בין אמנות, טכנולוגיה, תקשורת וחברה, הפעם התעמקה פנימה, בנפשה, כדי להכיל ואז להחצין את הפרידה. לדבריה, מעולם לא הרשתה לעצמה להיות כה חשופה.

קנופלר, לעומתה, מעדיף, ביישן שכמותו, להמשיך ולהסתתר היטב גם מאחורי הדמויות בשירים. בן של פליט סוציאליסט, שנמלט מהונגריה לאנגליה ב-1939, הוא מעיד שדודו מצד אמו האנגלייה פתח בפניו את שערי עולם המוזיקה האמריקאית. "בוב דילן הפך אותי מנגן, מאיש של כלי נגינה, לכותב, לאיש של שירים", אומר קנופלר, שמאוחר יותר הפיק את דילן ואת רנדי ניומן, ועוד כמה אמנים.

 
 

מקללה ללהיט

בשונה מהסרט על ביורק, במקרה של קנופלר הגיבור הוא המרואיין הכמעט יחיד. אין סוללת קולגות שהגיעה להעיד בשבחיו, אלא רק אנשי צוותו ונגנים מההרכב שלו, שמאירים קצת על האיש מזוויות אחרות. הוא פרץ למצעדים בגיל 27, מאוחר יחסית לתעשייה העולמית. לפני כן למד עיתונות, "מקצוע שהפך אותי לקשוח ולמאורגן יותר", כדבריו, וגם למד ספרות אנגלית ועבד בהוראה. לדבריו, "טוב שהגעתי לבמות גדולות מאוחר יחסית, כי האורות החזקים שם היו לגמרי מסחררים אותי בשלבים יותר מוקדמים", הוא מעיד בסרט.

הדרך של ביורק להתמודד מול קהל היתה כנראה יותר מרוככת, אולי משום שכבר בגיל 11 הוציאה אלבום סולו ומעט אחר כך היתה סולנית של להקה איסלנדית. למרות שמאז עבדה תמיד בשיתופי פעולה יצירתיים עם מוזיקאים נהדרים, הדמות הכי מעשירה שמשוחחת עליה כאן היא לא של מוזיקאי, אלא של חבר ילדות – אמן ומשורר, שמסייע לה בכתיבת רבים ממילות שיריה.

היא מכרה 20 מיליון עותקים מאלבומיה: כמות שכמעט לא תיאמן עבור אמן כה נועז ולא שגרתי כמוה. קנופלר מכר פי כמה וכמה ממנה, אבל הציע מוזיקה שנכתבה וטופלה והוגשה באופנים הרבה יותר שגרתיים. וגם עבורו, התהילה היתה בעיקר מוצר לוואי לא טבעי, פחות המניע עצמו.


המספרים של מרק קנופלר
93 מיליון דולר הון אישי. 15 מיליון דולר שילם על ביתו בצ'לסי, 8 מילון דולר הכנסות מאלבומו האחרון

המספרים של ביורק
45 מיליון דולר הון אישי. 20 מליון עותקים נמכרו מבאלבומיה


* התפרסם בטור של שרון מולדאבי במדור המוזיקה של גלובס

 

Written by:

מנכ”ל חברת פתרונות למוזיקאים, מעביר הרצאות על זכויות יוצרים בקורס תעשיית המוסיקה. הוא החל את דרכו המוזיקלית כנגן בהרכבי האוואנגרד של סטיבן הורנשטיין בירושלים ואף ניגן איתו בניו יורק. החיבור שלו לתעשיית המוסיקה החל כשהקים את אולפן המאסטרינג וההמרות הראשון שלו בביתו בשנת 1996. שנה לאחר מכן הקים את בית הספר למוסיקה בכפר בתיה, רעננה וניהל אותו במשך שלוש שנים. מאוחר יותר הפך לראש תחום מדיה בחברת היי-טק, ולאחר מכן ניהל את מחלקת התקשורת השיווקית באקו”ם כ-17 שנים. במסגרת תפקידו היה אחראי גם על נוכחות האינטרנט של אקו”ם, מתן ייעוץ בנושאים טכנולוגיים, העברת הרצאות בבתי ספר למוסיקה ועוד. לאחרונה כיהן לתקופה של כ-4 שנים כיו”ר צוות מומחי התקשורת של ה- CISAC, ארגון הגג העולמי של זכויות היוצרים הממוקם בפריז. בימים אלה מתפקד כמנכ”ל ‘Nightshift’, חברה המספקת פתרונות טקטיים למוזיקאים, ניהול אמנים, פיתוחים טכנולוגיים מוזיקליים וניהול פרויקט ‘בית היוצר’ בנמל תל אביב. יניב מאמין שהכל מתחיל ונגמר בנחישות, ולא מהסוג הבריא, אלא אובססיה חסרת פשרות למוזיקה שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.