No products in the cart.

No products in the cart.

No products in the cart.

כן! זו התשוקה

יש אמנים שכל אלבום חדש שהם מוציאים נכנס אוטומטית לתקליטיה, לא משנה מה טיבו. פי.ג'יי הארווי היתה צריכה לעבור הרבה מבחנים עד שהתקבלה אצלי לשורה הראשונה של האמנים האלה. את האלבום הראשון שלה, Dry, שיצא בתחילת 1992, אהבתי משמיעה ראשונה – אבל לקח לי חצי שנה עד שהגעתי אליו (ובגלל זה הפסדתי את הגרסה המיוחדת הכוללת הקלטות דמו של האלבום). באותה תקופה יצאו כמה וכמה אלבומים של להקות רוק נשיות שאהבתי (Babes in Toyland והאלבום הראשון של Hole) ולא הייתי בטוח אז שהארווי עדיפה עליהן.

האלבום השני, Rid of Me, שיצא ב-1993 והופק על ידי אחד הגיבורים של הארווי, סטיב אלביני (המפיק של הפיקסיז ב-Surfer Rosa), הוכיח ללא שום ספק שהיא נמצאת בקטגוריה אחרת. שירים מלאי זעם מטובלים בהומור שחור שבוצעו בכוח ואנרגיה שהזכירו את הרוקנרול הפרימיטיבי של איגי פופ והסטוג'ז.

האלבום הבא, To Bring You My Love מ-1995, שוב טרף את הקלפים. הארווי החליטה, בצדק, שהיא לא רוצה להינעל על דמות אחת – זו של הרוקרית הפרובוקטיבית. היא פירקה את הלהקה שלה שכללה את המתופף רוב אליס והבסיסט סטיב ווהן, עברה להרכב גדול יותר של נגנים מנוסים, בהם מיק הארווי מה"בד סידס" של ניק קייב, ולסיבוב ההופעות שלה צירפה את הקלידן אריק דרו פלדמן שניגן ב"קפטן ביפהארט".

כמה חודשים אחר כך הגיעה הארווי להופעה בפסטיבל הבלוז של חיפה. אישה קטנה עם פאה חלקה וריסים מודבקים באמצע נמל עצום, כשסביבה מתגודדים עשרות בלבד. זו היתה, ללא ספק, אחת ההופעות המוזרות והקצרות שנכחתי בהן – חמישה שירים בלבד, מהם שלושה מהאלבום שיצא זמן קצר קודם לכן ועלו בהרבה על ביצועי האלבום.

ההופעה הוכיחה שהרווי היא פרפומרית אדירה, אבל האלבום הבא היה מאכזב. ההפקה של Flood (המפיק של יו 2 ודפש מוד באותה תקופה) עיגלה יותר מדי את ה"שפיצים" שהיו להארווי באלבומים הראשונים. אחר כך היה הרומן המתוקשר עם ניק קייב והדואט שלהם Henry Lee, והתחושה הפרטית שלי היתה שהארווי מאבדת את הייחוד שלה לטובת חיי הזוהר של MTV.

כשיצא Is this Desire ב-1998, השבוע לפני 20 שנה, כבר לא טרחתי להקשיב. הביקורות הפושרות בשבועונים הבריטיים רק חיזקו את ההרגשה שלי שהיא איבדה את זה. למזלי, המלצה חמה של חבר גרמה לי לשנות את דעתי. יותר מכך, זה האלבום שהעמיד את הארווי בשורה הראשונה אצלי לנצח.

הפרידה מקייב ב-1997, אחרי רומן אינטנסיבי שנמשך כשנה, הוביל אותה לדיכאון גדול. שני השירים הראשונים שכתבה לאלבום הפחידו אפילו אותה ועוררו בה הרהורי פרישה מעולם המוזיקה לטובת התנדבות באפריקה. הראשון, My Beautiful Leah, על בחורה שעוברת סיוטים ליליים ואיבדה כמעט כל עניין בחיים. השני No Girl So Sweet, ככל הנראה על נערה שמוסרת את גופה, נפשה וחייה לגבר שהגיע מגן עדן. הארווי נטלה פסק זמן מהמוזיקה, למדה פסיכותרפיה, שיחקה בסרט The Book of Life של האל הרטלי והופיעה באלבומים של אמנים אחרים. השיר Love too Soon למשל שהיה שיתוף פעולה עם המוזיקאי האלקטרוני הצרפתי פסקל קומלדה.

ההתכנסות פנימה וההתנערות מהתדמית הזוהרת הובילו לשינוי גם במראה החיצוני של הארווי. היא חזרה למראה הטבעי שלה ולשיערה המתולתל ללא ריסים מודבקים. למזלנו היא חזרה לעבוד שנה לאחר מכן. הטקסטים ב-Is This Desire מתכתבים עם שני האלבומים שהוציא קייב באותה תקופה – Murder Ballads מ-1996 (שני שירים עם הארווי) ו-Boatman’s Call שיצא בעקבות הפרידה המשותפת וכולל טקסטים מאוד חושפניים של קייב. בדומה ל-Murder Ballads, גם אצל הארווי מתוארות נערות עם שמות שונים – ליאה, אליס, ג'וי, אנג'לין – שהחיים לא האירו להן פנים וכנראה מאירות צדדים אפלים באישיותה שלה.

אבל המוזיקה באלבום שונה בתכלית מזאת של קייב. Is this Desire קרוב הרבה יותר למוזיקה האלקטרונית של אותה תקופה שכללה אלבומים כמו Mezzanine של מאסיב אטאק ו-Consumed של פלסטיקמן: קודרים, מלנכוליים, עם צליל דאב כבד ובאסים דומיננטיים. בשיר אחד, The River, אחד היפים שלה, היא מאמצת לפתע גם את הקו המוזיקלי של קייב, עם פסנתר דומיננטי, טקסט נוצרי שכולל היטהרות בנהר מהכאב ומהצער, ושירה מצמררת. שיר הנושא הוא כנראה סיכום מערכת היחסים שלה עם קייב, והוא שואל שתי שאלות חשובות: "האם התשוקה הזו מספיקה כדי לרומם אותנו, להרים אותנו גבוה" – ואם לא – "האם זו תשוקה בכלל?".

* פורסם לראשונה באתר הארץ,  בבלוג אוזן קשבת של מני ארנון
 ** 
אלבומי פי. ג'יי הארווי ניתנים לרכישה/הזמנה באוזן השלישית 03-6215215 | 04-8360219. תקליטיה אזלו אך הוזמנו שוב. דיסקים יש מכל טוב. האלבום Is this Desire נדיר. ניתן לייבא אבל מחירו יקר מאוד 🙁

Written by:

מנכ”ל חברת פתרונות למוזיקאים, מעביר הרצאות על זכויות יוצרים בקורס תעשיית המוסיקה. הוא החל את דרכו המוזיקלית כנגן בהרכבי האוואנגרד של סטיבן הורנשטיין בירושלים ואף ניגן איתו בניו יורק. החיבור שלו לתעשיית המוסיקה החל כשהקים את אולפן המאסטרינג וההמרות הראשון שלו בביתו בשנת 1996. שנה לאחר מכן הקים את בית הספר למוסיקה בכפר בתיה, רעננה וניהל אותו במשך שלוש שנים. מאוחר יותר הפך לראש תחום מדיה בחברת היי-טק, ולאחר מכן ניהל את מחלקת התקשורת השיווקית באקו”ם כ-17 שנים. במסגרת תפקידו היה אחראי גם על נוכחות האינטרנט של אקו”ם, מתן ייעוץ בנושאים טכנולוגיים, העברת הרצאות בבתי ספר למוסיקה ועוד. לאחרונה כיהן לתקופה של כ-4 שנים כיו”ר צוות מומחי התקשורת של ה- CISAC, ארגון הגג העולמי של זכויות היוצרים הממוקם בפריז. בימים אלה מתפקד כמנכ”ל ‘Nightshift’, חברה המספקת פתרונות טקטיים למוזיקאים, ניהול אמנים, פיתוחים טכנולוגיים מוזיקליים וניהול פרויקט ‘בית היוצר’ בנמל תל אביב. יניב מאמין שהכל מתחיל ונגמר בנחישות, ולא מהסוג הבריא, אלא אובססיה חסרת פשרות למוזיקה שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.