No products in the cart.

No products in the cart.

No products in the cart.

שמיים כתומים

בשנת 2001 ארתור לי בן ה-56 השתחרר מהכלא אחרי שישב שש שנים על אחזקת נשק באופן לא חוקי ועל כך שתוך כדי סכסוך עם שכן, ירה עם אותו נשק באוויר. יש משהו מאוד סימבולי בסיפור הזה כשמסתכלים על גוף העבודה שיצר לי במהלך חייו. המוזיקה שכתב ביחד עם הלהקה החד פעמית שלו – Love – היא המקבילה המוזיקלית לירייה באוויר, לשחרור של קליע מתכת אל תוך החלל הלא נראה שמסביב, מתוך איזשהו ניסיון כמעט ילדותי להתמודד עם התסכול, הבדידות והכעס שבאים בעסקת חבילה ביחד עם החיים.

ארתור לי לא היה בנאדם נורמלי, כמו כל אמן שיש לו משהו אמיתי לומר. המאסר שקיבל היה סטרייק שלישי אחרי עבירת סמים ואחרי שניסה להצית את ביתה של חברתו. הוא נולד בממפיס ב-1945 לאמא מורה ואבא ג'אזיסט, ממנו קיבל את החיבור לעולם המוזיקה. כשארתור היה ילד התגרשו הוריו והאבא הפך לזיכרון רחוק אבל המוזיקה נשארה בחייו, אולי בתור חיבוק מתמשך לדמות שכבר לא היתה חלק מעולמו. בבית הספר היסודי הוא נחשב לילד הכי קשוח בשכונה, הוא איבד עניין בלימודים, חוץ משיעורי ספורט ומוזיקה. הוא מעולם לא קיבל הכשרה מוזיקלית רשמית, אלא ספג אותה לתוכו, מחיקוי של מוזיקאים שאהב, מלימוד עצמי ומכתיבת שירים מגיל אפס. עד שסיים את התיכון גם החיבה לספורט התפוגגה ונשארה רק המוזיקה.

Love נולדה ב-1965. לפני כן לי חיפש את עצמו בסצנה המוזיקלית של לוס אנג'לס ובז'אנרים שונים – R&B, סול, מוזיקת גולשים, פולק. הוא הוציא כמה שירים שלא זכו להצלחה עד שמצא את הבית שלו אצל אחת הלהקות החשובות של שנות השישים. בזכות רוח גבית מסאונד הפולק הייחודי של ה-Byrds הוא הבין שז'אנרים זה לפחדנים. אם חייבים לקטלג את Love חייבים גם להמציא קטגוריה חדשה. המוזיקה שלהם היא פסיכדלית, פולק-רוקית, פופית, יש בה השפעות של קאנטרי, של מוזיקה ספרדית ושל Pאנק. כמו ארתור לי, Love היתה ז'אנר בפני עצמה, במיוחד אחרי שמוסיפים למוזיקליות העשירה את הטקסטים המוזרים/הכואבים/הכועסים של השירים. במיוחד במיוחד אחרי שמוסיפים לכל זה את הקול האנדרוגני של לי ואת הדרמה שבוקעת מהלב שלו. בתוך שנתיים הלהקה הוציאה שלושה אלבומי מופת, כל אחד יותר מופתי מקודמו.


האלבום הראשון, Love שיצא ב-1966, נצמד לסאונד של ה-Byrds ולפולק-רוק נקי ופשוט. יש בו הססנות מסוימת מצד לי וחבריו בעיקר בהשוואה לתעוזה היצירתית שתגיע מיד אחר כך. ועדיין ניתן למצוא שם את הסריטה האופיינית של לי, למשל בקאבר הPאנקי ל- My Little Red Book של ברט בכרך (שאגב ממש לא אהב את הפרשנות החדשה). האלבום השני Da Capo יצא שנה אחר כך והציג את Love שמתקרבת לשיא גאוניותה הפראית בזכות הפסיכדליה הסמיכה. צד א' מביא קומפוזיציות נפלאות מכל הצבעים, עם Orange Skies המקסים, She Comes in Colors המכשף והשגעון המרוסן של Stephanie Knows Who. הצד השני מורכב כולו מג'אם בן 19 דק' שאולי מוריד את היופי האדיר של הצד הראשון אבל הופך את האלבום לארתור לי על תקליט – צד אחד עשיר ביופי ורגש, צד שני מתוסבך, מלוכלך, חסר גבולות.


רק עשרה חודשים אחר כך ו-Love מציגים לעולם את יצירת המופת המושלמת ביותר שלהם ואת אחד האלבומים הגדולים ביותר בתולדות המוזיקה האמריקאית. העולם לא הורשם, אפילו הקהל ההרפתקני-סטלני של 67' לא ידע איך לאכול את הדבר הזה. Forever Changes, כמו כמעט כל יצירת אמנות גדולה לא זכה להכרה בזמן אמת והפך רק כעבור השנים לפנינה אמיתית בקרב מוזיקאים. לי והגיטריסט בראיין מקלין כתבו ביחד ובנפרד 11 שירים מושלמים ופגומים בו זמנית. מקלין גם מספק לאלבום כולו מרקמים עדינים של גיטרה אקוסטית שמשלימים את השירה של לי בלי להוריד מהעוצמה שלה. זה אלבום של מלודיות יפהפיות, טקסטים פיוטיים וסאונד עדין וטבעי, ולמרות כל זאת אפשר להרגיש את הפצע העמוק שנפער מתחת למוזיקה, פצע בחברה האמריקאית, ביחסים של חברי הלהקה ובנפשו של ארתור לי.


זה היה פרק מדהים וקצרצר בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית. לי, לנצח ילד אבוד ובודד, מתודלק מסמים ומבעיות פיננסיות החליט להפטר מכל חברי הלהקה שלו, אולי הדבר הכי קרוב למשפחה שלמה ומקבלת שחווה במהלך חייו, רק שלוש שנים אחרי שנוצרה. הוא גם החליט לסיים באופן פתאומי את החוזה שלו עם הלייבל אלקטרה שהיה הבית של Love מאז האלבום הראשון. הגלגול השני של הלהקה היה מורכב מארתור לי וקבוצה של נגני סשן. Four Sail, האלבום הראשון שלהם, כמעט נוסק לגבהים אליהם הגיעו האלבומים הקודמים, אבל בלי העוגן של מקלין ושאר החברים לשעבר הסאונד לקח פניה מהפולק-רוק לכיוון הגראז' והשאיר מאחור חתיכה מהנשמה.


אהבת הקהל צנחה באופן חד ולי הלך והפך לפחות ופחות שפוי, באדיבות כמויות הולכות וגדלות של סמים. הוא מעולם לא מצא את עצמו שוב, לא באלבומי הסולו שהוציא ולא בסיבובי הופעות שנשענו על תהילת העבר. השנים 1965-1967 היו אירוע פלאי בקריירה של איש יחיד ומיוחד, התיישרות של כוכבי לכת שאיפשרה את תופעת הטבע הקרויה Love. בשנות התשעים לי נכנס לכלא, כשיצא קיבל המון אהבה מהקהל המעריץ שלו אבל הגורל לא איפשר לו להנות מהאהבה הזאת, ב-2006 הוא אובחן כחולה לוקמיה, באותה שנה המחלה לקחה אותו. בסוף השיר The Red Telephone ארתור לי מזכיר, "We're all normal and we want our freedom", הוא עצמו לא זכה לטעום את אותה חירות, לפחות לא בימי חייו.

 

Written by:

מנכ”ל חברת פתרונות למוזיקאים, מעביר הרצאות על זכויות יוצרים בקורס תעשיית המוסיקה. הוא החל את דרכו המוזיקלית כנגן בהרכבי האוואנגרד של סטיבן הורנשטיין בירושלים ואף ניגן איתו בניו יורק. החיבור שלו לתעשיית המוסיקה החל כשהקים את אולפן המאסטרינג וההמרות הראשון שלו בביתו בשנת 1996. שנה לאחר מכן הקים את בית הספר למוסיקה בכפר בתיה, רעננה וניהל אותו במשך שלוש שנים. מאוחר יותר הפך לראש תחום מדיה בחברת היי-טק, ולאחר מכן ניהל את מחלקת התקשורת השיווקית באקו”ם כ-17 שנים. במסגרת תפקידו היה אחראי גם על נוכחות האינטרנט של אקו”ם, מתן ייעוץ בנושאים טכנולוגיים, העברת הרצאות בבתי ספר למוסיקה ועוד. לאחרונה כיהן לתקופה של כ-4 שנים כיו”ר צוות מומחי התקשורת של ה- CISAC, ארגון הגג העולמי של זכויות היוצרים הממוקם בפריז. בימים אלה מתפקד כמנכ”ל ‘Nightshift’, חברה המספקת פתרונות טקטיים למוזיקאים, ניהול אמנים, פיתוחים טכנולוגיים מוזיקליים וניהול פרויקט ‘בית היוצר’ בנמל תל אביב. יניב מאמין שהכל מתחיל ונגמר בנחישות, ולא מהסוג הבריא, אלא אובססיה חסרת פשרות למוזיקה שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.